זכרון וריח של בית

לאחרונה אני מתעסקת בפרוייקט בשאלת הבית והזכרון.

הבית של סבא שלי הפך להיות חלק ממנו, חלק מהאישיות שלו. הוא לא הרבה לצאת ולהסתובב, הוא אהב את הבית שלו ואת החיים שלו בו.

בנסיון למדל את הבית עולה עולה שאלת הזכרון, יש המון בבית ,חלק גדול מהחפצים נועדו לשמר את הזכרון של סבתא שלי, אבל במרחק של 15 שנה ומעט מאוד תמונות שיש לי מהבית עולה שאלת הזכרון שלי. כמה אני יכולה להתמודד עם הזכרון של הבית הזה. אני מאמצת את כל מה שאני יכולה מול התמונות האלה בנסיון לזכור, להעביר את הרוח והחיים שהיו בבית הזה. מנסה לסובב חפצים בדמיון ולחקור איך הם היו בנויים. חלק מהחפצים הם חפצים שעברו אלינו הביתה והפכו להיות חלק מהבית שלנו, ובנסיון למדל אותם הייתי צריכה לאמץ את הזכרון שלי (למרות שהם הפכו להיות חלק מהילדות שלי ולא רק של אבא שלי).

בית זה חיים, כל חפץ קטן מעיד על מי שגר שם, על הבחירה שהוא עשה דווקא בקנקן תה הזה ולא אחר.

חלק מהדברים אני לעולם לא אזכור, וזה מתסכל אותי מאוד. ישנה ספריה ענקית בחדר שהיה החדר של אבא שלי שאני זוכרת רק את העומס, לא את הפרטים, והפרטים חשובים לי ,אבל אין לי דרך לדעת.

מהנסיון להיאחז בזכרון הלכתי לראות את הבית, הבית כבר לא בית של סבא שלי ומסתבר שהוא כבר עבר עוד יד. האנשים שאבא שלי ודוד שלי מכרו להם את הבית, מכרו אותו. כשדיברתיח עם "הבעלים החדשים" שאלתי אותו אם הוא קנה בית באלוני אבא. הוא ענה לי קניתי שטח באלוני אבא, שאלתי שוב אם הוא לא קנה בית, אז הוא אמר -קניתי שטח יש שם בית, אבל זה לא באמת בית. סיפרתי לו שזה היה הבית של סבא שלי והייתי רוצה לבוא לראות, אז הוא אמר לי שאין בעיה עוד שבועיים הוא הורס אותו ואני יכולה לבוא לראות את הבית החדש. נסיתי בכל כוחי להסביר שהבית החדש הוא לא הבית של סבא . הוא אמר שאין לו בעיה רק שאקח בחשבון שאם זה בית שחושב לי אז הוא רוצה להכין אותי לעובדה שהבית נמצא במצב רע, רע מאוד. סיכמנו שהוא משאיר לי את המפתח בכניסה ואני אבוא לראות לצלם ואנעל.

לקחתי את אבא למסע - אבא שלי עד היום עובר באלוני אבא להסתכל על הבית-הבית הזה חלק ממנו, יש לו שורשים שם שתמיד יהיו( גם כשלא יהיה בית) -הוא בן אדם חר כשהוא מגיע לאלוני אבא-כמו צמח שהחזירו אותו לסביבה הטבעית שלו - אז הוא יכול לפרוח טוב יותר.

הגענו לכניסה, ולא היה מפתח, ורגע לפני שהאכזבה הגיעה , מצאנו את המפתח בדלת של הכניסה האחורית- וחשבתי על זה הרבה, גילגולו של בית-לנו מאוד ברור איפה הכניסה של הבית-זה טבעי לנו, אבל יש אנשים שלא יודעים מהי הכניסה שלנו ומבחינתם הכניסה של הבית היא אחרת לגמרי. אני והבעלים סיכמנו שהוא משאיר לי את המפתח בכניסה של הבית, אבל לכל אחד מאיתנו היתה תפיסה שונה של הכניסה לבית(שלי היא הנכונה :) -לי יש שורשים שם- אני יודעת :) ).

נכנסנו לבית - שהיה מוזנח מאוד, ושאלות הזכרון שלי שחשבתי שאפתור שם רק נפערו. הבית היה מוזנח מאוד -ברמה שאף פעם לא חשבתי שיגיע למצב כזה. האח שרציתי לזכור לא היתה שם, המעקות שהיו של סבתא שלי שרציתי לדעת בהם עוד פעם נעקרו מהקיר, החלון שלא זכרתי איך הידית שלו נפתחת- כבר לא נפתח, והארונות מטבח שאני מנסה לזכור כמה גבוהים הם- פורקו לחתיכות ועכשיו יש מדף.

זו היתה חוויה טובה ולא טובה יחד. השאלות שלי נשארו עומדות בעינן, אבל נתתי לאבא את ההזדמנות לראות ולהיכנס עוד פעם אחת לבית שלו.

פינת האוכל והמטבח של סבא

אחרי אותה שבת חזרתי לתמונות,לנסות  ולנתח איך הדברים נראיים. ומצאתי תמונה של הסלון של סבא שלי ובה היו מונחים הכסאות של הפינת אוכל, והתרכזתי מאוד בנסיון להבין איך הכסא בנוי, ולאט לאט הצלחתי להכינס לבית של סבא ולרגע קטנטן הצלחתי להריח את הבית של סבא. אני לא לעולם לא אצליח להעביר את הריח של בית, אבל לבית הזה היה ריח של סבא, או שלסבא היה ריח של בית- אבל זה היה רק שלו. והרגע הקטנטן הזה שבו הזכרון שלי התעורר מלפני 20 שעה אם לא יותר ולהגיש איך זה להיות לרגע אחד בבית של סבא עם הריח, שבו יש את הידיעה שסבא נמצא ויש חיים בבית הזה והם חיים טובים ומלאים וקשים ומספקים ועצובים ושמחים וחידתיים. הרגע הזה היה רגע נהדר!

הסלון של סבא